לגבי דר. יוּדזשין נאַגאַסאַוואַ׳ס געדאנק. והיינו, אז טענת הרמב״ם במו״נ ח״ג פי״ב איז אז דאס יקום על הכלל כולו איז ״טוב״ און האט מער טוב אין זיך, ווי איידער ״רע״ טראץ די רעות עס פארמאגט. און מ׳קען בעצם ברענגען א ראיה דערצו מיט דעם וואס עס איז ראציאנאל פאר׳ן מענטש צו וועלן בלייבן לעבן דערין טראץ די unavoidable צרות וואס קומען מיט דערמיט בהכרח; רוב מענטשן ווילן בשו״א נישט באגיין זעלבסטמארד - וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו (איוב ב ד). דאס ווייזט לכאורה אז דער מענטש פיהלט בעצם ווי דאס יקום על הכלל איז בעצם א טוב. אין קורצן, פון דעם אז עס איז ראציאנאל צו וועלן לעבן, איז לכאורה א סמך לדברי הרמב״ם.
אין אנדערע ווערטער, עס איז כעין ווי ״ג-ט״ קען ״ענטפערן״ צום (עקזיסטענשאל) פראבלעם פון שלעכטס אז, ״אויב ס׳געפעלט דיר נישט מיין סיסטעם, דאן פּיץ אפ דערפון! אנדערע האבן שוין געהאט די אומץ דאס צו טוהן. דו ווילסט נישט אפּפּיצן נאר דו ווילסט יא פארבלייבן, דאן הער אויף דרייען א קאפ און הער אויף קאָמפּלעינען און בּיטשן דערויף!״ יעצט, אויב די ענטפער דערצו איז אז די סיבה ער נעמט זיך טאקע נישט דאס לעבן און ״פּיצט נישט אפ״, איז טאקע נאר מכח די עיכוב הלכה דערויף אדער עטישע סיבות וועגן די אפעקטן דערפון אויף די ארומיגע, אדער סתם אזוי וועגן די (עוואלוציאנערישע) האַרדוויירד פחד דערצו וועלכע ער איז טאקע מודה איז ל״ד ראציאנאל, דאן לחיי - ער וויל טאקע נישט ״בלייבן״ לעבן, נאר עס איז איידער אז ער וויל נישט דאס עצם ״גיין״ מחמת סיבות שונות וואס לאזן אים נישט. אין אנדערע ווערטער, עס איז טאקע נישט אז ער וויל ״יא״ לעבן, ווי איידער אז ער וויל ״נישט״ דאס שטארבן; דאס לעבן זיינע איז טאקע בעצם בע״כ. אבער טאמער איז דאס ווייל ער וויל דייקא יא לעבן און אנטייל נעמען אין דעם, דאן קען ער נישט פרעגן די קשיא (עכ״פ אלס אַן עקזיסטענשאל פראבלעם), זייענדיג אז זיין וועלן דייקא בלייבן ביים לעבן ווייזט אז על הכלל באטראכט ער דאס דאך אלס ״גוט״. (מ׳קען אולי טענה׳ן אז די וואס פרעגן טאקע די בעיית הרעות, זענען שוין פון די וואס פארשטייען די פיוּטיליטי פון לעבן ויוסיף דעת יוסיף מכאוב, און זיי זענען טאקע פון די וואס ווילן נישט דאס שטארבן אלס א שב ואל תעשה, ווי איידער ממש אז זיי ווילן דייקא יא דאס לעבן בקום ועשה.)
***
דער משכיל דר. שלמה רובין שרייבט אז נאכדעם וואס אלישע בן אבויה האט געגלייבט בשתי רשויות אזוי ווי די גנאַסטיקס:
***אחרי אשר קצץ אלישע בפרדס האלהי את הנטיעה העיקרית והראשית הוא היחוד המוחלט של האלהות ית‘, וחשב כמו המינים והמקובלים שיש שותף להקב"ה במעשה בראשית, הוסיף לטייל בפרדס ארוכות וקצרות בחקירת ההנהגה וההשגחה בעולם השפל, והואיל למשמש ולפשפש בנטיעה אחרת, גפן אדרת בחקרי לב חכמים, היא השאלה הקדמוניה על צדיק ורע לו רשע וטוב לו, יסורי הצדיקים ושלות הרשעים, שאלות הידיעה והבחירה, היא השאלה, עם תולדותיה בשכר ועונש, העצומע והקשה, אשר תשובה נכונה עליה היא מן “עניינים אשר אין בטבע האנושי שישיגם בשום פנים ולא בסבה אבל שערי השגתם נעולים בפניו” (המורה ל"א לראשון), ובשאלה הנבוכה הזאת מצא אלישע כי כבר פסח על סעיפיה המספק הקדמון מחבר ספר הקהלת, באשר היה רע עליו המעשה שנעשה תחת השמש, בראותו דמעות עשוקים באין מנחם, במצאו כי מקום המשפט שם הרשע, כי יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, ורשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים, וכי יש צדיק אובד בצדקו ורשע מאריך ברעתו, וינסה בחכמה ויאמר אחכמה והיא רחוקה ממני, וירא את כל מעשה האלהים כי לא יוכל האדם למצא את הנעשה תחת השמש בשל אשר יעמול האדם לבקש ולא ימצא, גם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא (עיין ע“ז במ”ע לרמע“ה א”ב פ' ט"ו), ואז התחיל לשפוק ולפון בכל מהות השגחה והנהגה ויעוד האדם ושכר ועונש. והוא פוסח על סעיפים שונים: פעם מתאונן ומתרעם לאמר, ענין רע נתן אלקים לבני אדם לענות בו תחת השמש; ופעם הוא כופר בידיעה ובהשגחה לאמר, עזב ה’ את הארץ בידי המקרה, כי הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא וגו‘, כי מקרה אחד לכל כי עת וּפגע יקרה את כלם, ופעם הוא מכחש בבחירה החפשית שבאדם ואומר, כי כל אשר יעשה אלקים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע מעות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות כי לא יוכל לדון עם שהתקיף ממנו; ופעם הוא כופר בתחית המתים ובשכר ועונש לעוה"ב ומחליט, כי אין מעשה וחשבון ודעת בשאול אשר אתה הולך שמה, והמתים אינם יודעים מאומה, ואין להם עוד שכר; ומספק גם בהשארת הנפש באמרו, מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה וגו’ ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל. היא השאלה הקדמוניה אשר למענה נבראו איוב ושלשת רעיו (עיין מ“ע בפ' הנ”ל) בספר ויכוחי קדמונים בכתבי הקדש (שעליו ועל ביאורו כונן הרמב"ם בנ' מספרו כל שיטתו בתשובת השאלה ההיא) אשר מצא בו אלישע, כי איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע, אשר היה עינים לעור רגלים לפסח ואב לאביונים, נרדף מחמת השטן להכותו מכה רבה ונוראה בגופו ובממונו וביוצאי ירכו להשמיד ולהרוג ולכלות זעמו בו, והאומלל ההוא מתאונן על השופט כל הארץ שלא יעשה משפט, בתתו אור וחיים למרי נפש, והוא יוצר האדם וידע מראשית יצר לבבו הרע, ולמה בראו למפגע לו; ובמר נפשו כפר בתחית המתים, ואמר כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה; וכפר בשכר ועונש לאמר, אם שוט ימית פתאום למסת נקיים ילעג, וכפר בהשגחה באמרו, ואלוק לא ישים תפלה וגו' (ונודע כמה כפירות ומינות יחסו חכמי התלמוד לאיוב – בבא בתרא טז. – ואמרו עליו שבקש להפוך הקערה על פיה, שבקש ליפטר את כל העולם מן הדין, שכפר בתחית המתים וכו' ע”ש).
אחרי אשר העיון והמחקר בשאלות ובספרים ובענינים כאלה הביאוהו לכפור בתחית המתים ובשכר ועונש לעוה"ב, לא נשאר לאלישע שום אמצעי לתשובת השאלה ההיא על מציאות הרע הטבעי והמוסרי בעולם, אשר כמו בעיון כן חזקה עליו במעשה בכל יום. בראותו בבקעת גינוסר, בעודנו יושב ושונה, אדם אחד עולה לראש הדקל בשבת, ונוטל משם קן צפור האם על הבנים, ויורד בשלום, ובמוצאי שבת ראה אדם אחר עולה לראש הדקל ונוטל הבנים ומשלח האם כמצוה, וירד והכישו נחש ומת, ובראותו לשונו של ר' יהודה הנחתום, אחד מעשרה הרוגי המלכות במלחמת בר כוזיבא, או של רבי חוצפית המתורגמן נתון בפי כלב שותת דם (ירושלמי חגיגה שם) או בפי חזיר (בבלי קידושין ל"ט) או מוטלת באשפה (חולין בבלי קמ"ב); כי אם לעמוד על דעתו השוללת, להאמין ברשות אחרת המביאה רעה לעולם, ולהחליט שאין מתן שכר ואין תחית המתים (ירושלמי חגיגה ה' ומ“ר רות וקהלת הנ”ל), ובזאת היתה מציאת הרע בעולם סבה ראשית למינות אחר, כמו למינות כל מיני המינים שהוזכרנו בפרקים הקודמים והבאים, מן המנים עד מני הפרסי ותלמידיו.
ולגבי דעם (קהלת א חי) ויוסיף דעת יוסיף מכאוב, האט העראדאטוס געזאגט:
***The worst pain a man can suffer is to have insight into much and power over nothing
לגבי מיכל בת שאול עם דוד המלך, שרייבט דר. נחמה אשכנזי:
The “woman at the window” image highlights Michal’s sexual jealousy, kindled by observing David dancing among the women and inadvertently exposing himself. She later claims that she despises David for dancing as one of the simple people
The contrast between the young Michal who loved David and the Michal who now despises him summarizes her tragedy, which is reinforced in the final statement that ends her narrative. Michal here is still recognized only as the dead king’s daughter. David forced her return to him from her second husband who loved her, but he has received her only as token of his political triumph, not as a wife. Michal’s angry words thus may be an expression of humiliation and pent-up fury toward the neglectful David, now husband of at least six other wives (2 Sam 3:2–5), who has withdrawn his sexual favors and thus doomed his loving first wife to the additional heartbreak of childlessness
