לגבי קושיית הנרבוני במו״נ ח״א פמ״ב איבער וויאזוי אליהו הנביא שהיה כהן האט זיך געקענט מטמא זיין להחיות בן האשה מצרפתה, האט ר׳ יעקב בכרך געשריבן אין זיינע הגהות:
און אויף וויאזוי דער נרבוני איז מפרש/מרמז אז ״תחיית המתים״ באדייט נאר פשוט כי מלאה הארץ דעה, שרייבט ר׳ יעקב בכרך ״אוי אוי לך, עקיצותיך ברמיזותיך.״מה היה לך אם לא השחוק, הלא תדע כי אין מקשין באגדה.
ער שרייבט אויך אויף דער נרבוני פריער בפל״ו, וואו ער זאגט אז הא-ל שאינו גשמי אינו פועל בעולם הגשמי (בלי אמצעים), אז דאס איז ״מרפסין איגרי״.
ולגבי הנמנעות שרייבט ער אין זיינע הגהות על ח״א פע״ב לגבי הדרש של "טוב מאד זה המות":
ובהגהותיו על ח"ג פ"י דינגט ער זיך מיט יצחק סטאנוב, ועפ"י ענליך צו וואס דער פרדס יוסף שרייבט בפ' בחוקותי:מה שלא נוכל להבין לא נוכל לקראו ״נמנע״.
***אולם מה ראה ר' מאיר לדרוש "מאד זה מָות"? תדע ובחנת כי כמין חומר 'רבוי אחר רבוי' דרש המקרא הזה, וזה כי "טוב מאד" (ב"ר א לא) הוא רבוי אחר רבוי כו'. נ"ב: אין זה רבוי אחר רבוי כי "מאד" תואר השם ל"טוב". אמנם דרשתו מעֺמק החקירה והעיון, כי יש דברים אשר לא יעורכו בכמות, כמו האמת, כי לא נאמר 'אמת קטנה' – 'אמת גדולה' 'אמת מעט' - 'אמת הרבה', כי אם לא יהיה הדבר כולו כמציאותו אמת, כבר יצא מגדר האמת, והנהו שקר; וכן בטוב האמת המונח על המציאות כדברי רבינו, אם לא תהיה מציאותו שלמה בכללותו, לא יתאֺר עוד בשם מציאות, ולא יתכן לאמר עליו "טוב", ואם כבר נתארהו בשם טוב, הנה זה יורה כי מציאותו כבר שלמה ולא נשאר בכח כל מאומה מאשר עליו לצאת אל הפועל, וכידוע במה שאחר הטבע; אם כן לא יתכן לבוא תואר השם "מאד" על ה"טוב", כי על הכללות בהחלט אין להוסיף. ובראות ר' מאיר זה הדבר, התבונן כי השלימות הזאת הכללית מוכנת אל התמורה, והיא היא תכליתה, ואחרי כי תכלית כל דבר היא עיקר הדבר, והתכלית היא גדולה ורבה על הסיבה המביאה אליה, הנה בהקרא שלימות הסיבה בכללותה טוב, נכון שתתאר תכליתה בשם מאד, והנה אם החיים "טוב", המות "מאד" כי החיים סיבה, והמות תכליתם; ומה יקר הדר למביני התכלית ומשכילי התמורה.
לגבי אנטינעיטעליזם און דר. דוד בּענאטאר׳ס טענה איבער די אסימעטרי צווישן תענוג וצער, ברענגען דר. עלי ענדערסאן און דר. דוד פּענאַ-גוזמאן צו אז זיין טענה איז אויך באזירט אויף דעם וואס ער טענה׳ט אז די רעות זענען מער, סיי בכמות און סיי באיכות, ווי די טובות ותענוגים. זיי ברענגען אויך צו פון ארטור שאפּענהאוער אז בשעת צער איז א זאך וואס מ׳פיהלט בפּאזיטיוו, איז תענוג נאר עפעס וואס מ׳פיהלט בנעגאטיוו וכעי״ז אז מ׳איז ב״ה געזונט ״און גארנישט טוהט נישט וויי.״ ער זאגט אויך אז דער מענטש פיהלט דאס בעסטע ווען ער איז דאס נענטסטע צו נישט עקזיסטירן, והיינו גראד פאר׳ן איינשלאפן (וידוע מברכות נז: דשינה הוא אחד מששים במיתה ע״ש).
זיי פערזענליך דינגען זיך מיט דעם אסימעטרי טענה פון דר. בּענאַטאַר, און ברענגן צו פון דר. עליזאבּעט הארמאן אז דאס אלעס איז בנוגע טוב ורע צו איינעם. און אויף איינעם וואס עקזיסטירט אינגאנצן נישט, איז נישט שייך צו זאגן און דן זיין אז העדר צער איז ״טוב״ - עס איז אויף די זעלבע מדריגה פון נייטראל ווי העדר תענוג. דר. הארמאן ברענגט דארט אויך ארויס אז אָלטימעטלי קומט עס אראפ צו א סאָבּיעקטיווע אפשאצונג פונעם פערזענליכן מענטש אויב זיין/איר לעבן לוינט זיך געלעבט צו ווערן. און אויב האלטן זיי אז יא, איז דאך דאס בעצם די אבּיעקטיווע אמת אז זייער לעבן האט טאקע מער טוב ווי רע. און רוב האלטן דאך אזוי.
זיי ברענגען אויך ארויס די חילוק צווישן פילאנטראפּיק אנטינעיטעליזם, וואס איז אז מ׳האלט זיך אפ פון געבוירן קינדער מחמת די טובה פון אט די קינדער, און מיסאנטראפּיק אנטינעיטעליזם, וועלכעס איז זיך אפהאלטן פון געבוירן קינדער מחמת די שלעכטס וואס מענטשן בכלל טוהן צו די וועלט ובכלל.
***
לפי וואס הרב שמואל משה רובינשטיין ז״ל האט געשריבן אז ״גדול כוחן של בעלי אגדה שהם יוצרים יש מאין״, קען מען מסביר זיין דעם באקאנטן ספרי (פיסקא מט):
והיינו כמותו לפי השיטה של בריאת העולם ע״י הקב״ה יש מאַיִן…דורשי הגדות אומרים רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו.