מ׳האט געהאט געפרעגט איבער די הלכה לגבי שמיעת קול זמר אשה. די פוסקים, ווי לדוגמא דער בית שערים (או״ח סימן לג), זענען דאס מדמה צו הסתכלות בבגדי צבעונין של אשה וואס איז נאר אסור ביודעה ובמכירה, וכעין הגמרא במגילה טו. דכל האומר רחב רחב מיד נקרי ויעל בקולה (הגם אז ס׳איז יא אסור טאמער האט ער איר געזעהן שוין זינגען דאס פון פריער) ע״ש. (אין יביע אומר ח״ט סימן קח איז ער מגדיר ״יודעה ומכירה״ אלס ״זהו רק כשראה אותה בחיים חיותה במלא קומתה״ און נישט ווען זיין גאנצע איר מכיר זיין איז נישט לייוו און נאר דורך א תמונה וכדומה ע״ש.) הגם אז דער שבט הלוי (ח״ג סימן קפא) האלט אז די היתר איז נאר לגבי דיבור של אשה (כשאין בו משום קירבה ושלום) און נישט שיר של אשה (אזוי ווי @מתתיהו האט גע׳טענה׳ט). ועפי״ז דינגט ער זיך אויפ׳ן יביע אומר (ח״א סימן ח) וואס האט מתיר געווען באינה מכירה עפ״י המהר״ם שיק (אבה״ע סימן נג). ועיין ג״כ במשנה הלכות (ח״ד סימן פו, ח״ו סימן כה, ח״ז סימן יג וסימן רלח) וואס אסר׳ט מער טאמער זעהט מען תנועותיה וכו׳ ביחד עם שירה ע״ש.

דער בני בנים (ח״ג סימן לה אות יא, ח״ד סימן ז אות ו-ז) איז מתיר וואו מ׳איז רגיל בזה ואינו מביא לידי הירהור, כמו בשערות בתולות, ובפרט אז עס איז למעשה נאר א הקלטה פונעם קול ע״ש. אין ח״ב קלערט ער אז אפילו ווען מ׳זעהט איר ווען זי זינגט אבער נישט לייוו, ווי אויף א סקרין, איז מותר ע״ש.

הרב דר. מלך שפירא טוהט דאס דורך באריכות, די חילוק בהפוסקים אין דעם צווישן א פנויה און אַן אשת איש, און וואו אינעם עבר איז דאס געווען אסאך מער קיל ביי די פוסקים (און טאקע כעין ווי ביי תמונות נשים, ווי @אבטולמוס האט ארויסגעברענגט). וידוע הגמרא בגיטין סח. ובסוטה מח. ער ברענגט דארט צו דעם דברי חפץ וואו ער שרייבט:

אלא ודאי דלא אסרו קול באשה ערוה אלא כשהיא הומיה ושוררת שירי עגבים ומתכוין לשמוע קולה וליהנות ממנה.

כל הנך דשוק וקול ושער אינו אלא דוקא בהסתכלות ומכוין ליהנות ממנה.

ולכאורה באדייט די איסור כש״מכוין ליהנות ממנה״ אין אַן ערוה סענס, וואו מ׳וויל הנאה האבן פונעם סאָבּיעקט וועלכע זינגט די זמר, ווי איידער/מער ווי די זמר גופא וועלכע ווערט גוט אראפגעלייגט און געזינגען. (לדוגמא, מ׳קען טענה׳ן אז ס׳דא סארטן תנועות וואס נאר א פרוי׳ס קול קען עכט גוט אראפלייגן. לדוגמא, סטוערט טשעטוואָד׳ס טאַוּער אָוו דאָן און נאר צייט ווייסט געזינגען דורך סינדי גאָמעז; ובפרט די תנועה פון 0:54. אפשר א קינד קען דאס אויך טוהן, כמו בני אלבז אין אבן מאסו הבונים פון 2:06 ביז 2:30. ווי אויך קען ליסאַ גערארד׳ס יעצט זענען מיר פריי, ובפרט פון 1:01, זיין א דוגמא דערצו. און דאס זעלבע פארקערט ביי מענער. לדוגמא, שייע גרוס׳ס בּעס שטימע ביי זיינע ניגונים.)

הרב דר. שפירא ברענגט אויך צו דעם שואלין ודורשין (סימן ב) אין דעם. ווי אויך פון הרב יוסף חיים אין ספר עטרת תפארת אז אויב די קול זמר אשה איז ביחד עם כלי שיר, איז דעמאלטס מותר. הרב דר. שפירא שרייבט אין דעם (בשייכות לענין ט״ו באב און פרויען טאנצן):

There is an interesting passage regarding kol ishah in the Meshivat Nefesh of R. Yohanan Luria (16th century). On p. 144, after explaining how the women of the desert could sing in front of the men (Ex. 15:21), he writes:

ומזה הטעם ראוי למחות לנשים המשוררות לכלות לפני האנשים רק הבתולות שמותרים בזה כדי לחבב הבחורים לקפוץ עליהם לשם אישות.

He makes the same point on the previous page, and concludes (p. 143):

רק הבתולות ראוי להם שיחבבו עצמם על הבריות לקפוץ אחריהם

What it means is that while married women can’t sing in front of men, unmarried women are permitted to do so in order to attract the attention of the young men, similar to what they did in Temple days when they would dance before the eligible bachelors

Some might be wondering, how was this permitted since married men will also hear the women sing, and being that they are not in the “market” for a wife, what permission is there for them to listen to and be physically attracted to the young women? I think the answer is obvious, that those men who would have had improper thoughts were not supposed to listen to the women, just as I presume they were not supposed to watch the single women dance in Temple days. Yet the Sages did not ban this dancing because of what some men might be thinking, and similarly, Luria permits the singing by single women and is not concerned that some married men might also be listening. The logic behind Luria’s position is that young men looking for brides are supposed to be attracted to young women. The latter dress up nicely so that the men look at them, they put on makeup for this purpose, and yes, they sing in front of the men, all in order to make themselves attractive

ייש"כ! בעצם פרעגט ער די זעלבע קשיא ווי איך:

הגמרא והמפרשים לא נזעקו לשאול 'ומה עם איסור הסתכלות'? במקרה זה יש להניח שמדובר במראה פּורנוגרפי שלכל הדעות גורם הרהור עבירה. אין בידי לקבוע מדוע הגמרא כאן עוברת בשתיקה, ואילו באותה המסכת (לעיל בדף כ.), אינה עוברת בשתיקה על העובדה שרבי עקיבא "ראה" את אשת טורנוסרופוס (אולי על מעשי התנאים היו רגילים לדרוש ולחקור יותר). אך יש להניח שאין זה משום שהדברים אינם צורמים. ייתכן בהחלט שרבא הזדעזע, הסתובב, הוריד את בגדו על עיניו, והפגין את סלידתו. ייתכן שברגע כניסתו של רבא סימן בר ששך לבנות לוייתו להתחבא מפני כבוד האורח. ועוד אפשרויות רבות ושונות. אי אפשר להוציא הלכה מסיפור כזה. ובודאי לא לבטל הלכה... (כשם שאיננו מוציאים הלכה ממעשה ר' יוסי בן יוקרת, שגרם לבתו למות, אחרי שראה שאנשים נכשלים ומסתכלים ביפיה, תענית כג.)

עס איז מערקווידיג ווי הרב יהושע ענבל איז דארט נחית להשיב על הראיות שהביא הרב דר. נדב שנרב, ובתוכם זה ששמואל בדק בדדי אמתיה (נדה מז.) איז דאס מפני שהיא קטנה/נערה (ועיין לעיל בענין עולא עם אחותיו בשבת יג.; ער ברענגט טאקע שפעטער אראפ דעם מ"מ אז עס איז געווען אזוי ווי רב אחא בכתובות יז. עם הכלה דדמי עליה ככשורא, ועיין בחינוך מצוה קפח ובריטב"א בקידושין פב. ובסמ"ק מצוה ל), גילוי גוף האשה בשעת סקילה לרבי יהודה ובשעת השקאת סוטה (סנהדרין מה.) איז א יוצא מן הכלל (אלס דאן איז נישטא קיין יצה"ר וכדומה) וואס ווייזט אז בדרך כלל איז טאקע יא דא די פראבלעם, ובעל באשתו נדה (ט"ז יו"ד סימן קצח ס"ק יד) איז דאך נישטא קיין פראבלעם פון הירהור בכלל.

עס איז אויך אינטרעסאנט ווי ער שרייבט אז די געדאנק פונעם חילוק בין היתר גילוי שער פנויה וועלכע ווערט נישט גערעכענט כערוה (לענין תפילה וכו'), און גילוי שער נשואה וואס ווערט יא, איז טאקע אויך אלס קאנסענסוס. און איינמאל די קאנסענסוס איז דא, ברענגט אט דאס ארויף די הירהור (און ענליך איז פארקערט, ווי צוגעברענגט אינעם תשובה, און ווי ער ברענגט צו שפעטער לגבי די געדאנק פון קאקאי חיוורא):

שנרב מתעלם מפרט זה בסוגיה, ומגייס להוכחת פרשנותו, את היתר גילוי שיער לנשים שאינם נשואות, "בתולות שדרכן לילך פרועות הראש מותר", והוא קובע: "לא יעלה על הדעת ששיער של נשים נשואות מגרה את היצר יותר מאשר שיערן של בתולות".

טיעון זה מתעלם מענין יסודי בהלכות אלו, המפורש גם בנושא גילוי שער עצמו. הלכות צניעות נובעות מהתנהגות טבעית מסויימת, ובנקודה זו מכך ש"דרך נשים נשואות לכסות ראשן". מכיון שכך הדרך, הרי גילוי מקום שאמור להיות מכוסה מעורר הרגשת חוסר צניעות. לא משום שהשיער אטרקטיבי יותר מבחינה פיזית או ויזואלית. זה ענין טבעי ופשוט שכל אחד מרגיש אותו, כאשר כיסוי ראשה של אשה נשואה נשמט או מוסר, הדבר מעורר הרגשת חוסר צניעות, של גילוי מקום שאמור להיות מכוסה. לעומת זאת גילוי שיער של פנויה אינו מעורר הרגשה כזו, כי אין דרך לכסותו. (ולכן התירו לברך מול נשואות במקום שאין דרכן לכסות. והחזו"א או"ח טז' העלה סברא שהרהור בשיער נשואה "ה"מ כשמכירה ותמיד רואה אותה בכיסוי ראש, ולכן כשמגלה עתה חשיב כערוה"). הסבר זה נמצא ברא"ש (ברכות ג' סימן לז') ובראבי"ה (ברכות סי' עו') ומרדכי (ברכות רמז פ') ובהגהות מיימוניות (על הרמב"ם פ"ג מק"ש. וכן כתב הראב"ד בנוגע לשער היוצא חוץ לצמתה "הואיל ורגיל בהם לא מטריד").

הסיבה שדרך נשים נשואות לכסות, כתבו הקדמונים "משום פריצותא דגברי", ייתכן שזה הוא סימן היכר כפי שמציע שנרב ואחרים, או 'צניעות יתירה' כחובה אישית שלה 'להוריד פרופיל' עם הציבור. רש"י סנהדרין נח. כותב שגם דרך הנכריות היה לכסות ראשן. הכיסוי הוא מוסכמה, וממילא גילוי גורם להרהור. ואילו שנרב הכותב (תגובה עמ' 78) "הנורמה שנשואות מכסות את הראש היא ספקולציה ללא ראיות", מתעלם מהמציאות המתוארת שדרך הנשואות היה לכסות את ראשן. (כפי שניתן לראות עדיין בתרבויות שמרניות.)

וכמו שכתב הסמ"ג (עשין מח) "איזוהי דת יהודית הוא המנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל, ואילו הן הדברים שאם עשתה אחת מהן עברה על דת יהודית".

דאס איז בעצם די געדאנק פארוואס בגדי צבעונין ברענגען ארויף א פראבלעם פון הירהור - וויבאלד דאס איז מוסכם אז די סארט בגדים זענען בגדי נשים. הגם אז די הסתכלות בבגדי צבעונים של אשה איז טאקע נאר אסור כשמכיר הבגדים של מי הן, כדאיתא באבה"ע סימן כא סעיף א. ואולי ווייל דאס גייט צוזאמען: עס דארף זיין דוקא בגדי צבעונים שהן של אשה, וואס דאן צוזאמען מיט דעם וואס ער קען די אשה פרטית צו וועמען דאס באלאנגט, איז דא א פראבלעם פון הירהור. אבער א נייטראלע בגד וואס אנשים ונשים טוהן ביידע אָן צוגלייך, אפילו טאמער ער ווייסט אז דאס באלאנגט צו א ספעציפישע פרוי שמכירה, איז נישטא די פראבלעם. ועיין ברש"י בע"ז כ: ד"ה בעתיקי:

שלבשתן וכבר ראה אותה מלובשת בהן וכשחוזר ורואה אותן נזכר ביפיה ודוקא בגדי צבעונין לפי שהאשה נאה בהן ולא שכיחי אבל שאר בגדים דשכיחי ואינן לנוי לא מסיק אדעתיה להרהר

וידוע בסתם מש״כ הרמב״ם במו״נ ח״ג פ״ח דהגנאי להלך ערום בשוק הוא אך ורק מהמפורסמות ע״ש. ולכן מקודם שאכלו אדם וחוה מעץ הדעת, שרק אחר שאכלו ממנו נפקחו עיניהם לגבי המפורסמות, כדכתב הרמב״ם לעיל בח״א פ״ב, לא נתבוששו מלהיות ערומים (בראשית ב כה) ע״ש.

הרב ענבל פירט דארט אויס לגבי הסתכלות:

יש לזכור זאת כשאנו באים להגדיר את ה'איסור הסתכלות בטפח מגולה'. שכן עלינו להיזהר מן הצביעות ומקביעת פסקי הלכה מנותקים מן המציאות (מה שיהפוך אותם לסיסמאות במקום להדרכה מעשית). אם באמת היינו חושבים את העובדה שמולינו אשה עם מחשוף, או אפילו זרועות מגולות, או חצאית קצרה, לאיסור גמור. לא היינו יוצאים לרחובות. ועובדה היא שהציבור הדתי ואף הציבור החרדי, נמצא בפועל ברחובות העיר, ואף נעזר בשירותיהן של נשים הלבושות כך בתחומי הצריכה השונים. ולא רק במצב של אונס ופיקוח נפש.

אין לי למי לייחס את ה'היתר' הזה. אך ברור שההלכה קיבלה אותו, ואף פוסק אינו יכול לכתוב שהדבר אסור. הלכות צניעות נשקלות בהתאם לתנאי החיים והמציאות, אין כוונתם לנטרל ולמנוע את החיים, ואף לא את המותרות, כגון טיול, הליכה ללונה פארק, קניית פחית שתיה בקניון, וכו'.

מה שכן אסור בהחלט הוא התבוננות בחלק החשוף של אותן נשים במטרה ליהנות מכך. (כעין שכתב רבינו יונה (סופ"ג דברכות) "שאף בטפח מגולה אינו אסור בק"ש אלא כשמסתכל בה אבל בראיה בעלמא מותר".) האם אנו מניחים שאפשרי הדבר, שעם שלם על המבוגרים, הנערים, וכל סוגי הטיפוסים, שמסתובבים בעולם, באמת יימנעו מכך תמיד? ברור שלא. המנהג 'סופג' את החטא הזה. ואי אפשר לנטרל חלק גדול מהחיים, רק משום שברור שיש אחוז של היכשלות. למרות שמובן שככל שאדם יותר ירא שמים הוא משתדל להימנע ולהתרחק, ולמעט ככל האפשר מיציאה לרחוב חילוני. אף אחד אינו מכריז על הדבר איסור.

ובקיצור נמרץ: איסור 'הסתכלות' קיים, הימנעות מהימצאות במצב של חשיפה לא מכוונת, רצויה, אך לא מחוייבת.

ונמצא מזה אז ביי דעם אליינס איז אויך דא די געדאנק פון הסכמה לקבוע ההלכה של איסור הסתכלות ובמה ואיפוא היא נוגע. ועכ"כ אז דער בן איש חי שרייבט בפ' בא אז י"א שדדין אינם ערוה באשה מניקה שדרכה לגלות ולהניק תמיד ויש לסמוך על זה בשעת הדחק לקרות ק"ש נגדה ע"ש. הרב ענבל שרייבט אין דעם לגבי בגדי צניעות:

אין להבין מדברי כי פוסקי זמננו 'העתיקו' את המצב שבימי חז"ל לקביעת דיני צניעות. בכמה וכמה פרטים חשובים הוסכם שיש להקל יותר בזמננו. הפרט המפורסם ביותר הוא גילוי החלק התחתון של הרגל, מן הברך ומטה. שנחלקו הפוסקים האם הוא בכלל 'שוק' התלמודי. ואף שהרוב המכריע של המקורות מלמד שגם חלק זה חייב בכיסוי. וחרף העובדה שגילוי השוק נתפס בעבר הלא רחוק כפרובוקציה, אף בחברה המערבית הפתוחה של ראשית המאה: "רק זונה היתה מרימה את החצאית עד הברך" כפי שכותב לייבוביץ. הוכר השינוי התרבותי, ונוהגות הנשים לכסות את החלק התחתון אף בגרביים שקופות ולא רק בבגד. ברור שגרביים שקופות או כל כיסוי שקוף אחר לא נתפס ככיסוי ולא כבגד לפי שום פרמטר. אלא שבהתחשב במצב ובתנאים, מכירים בכך שבנוגע לחלק התחתון של הרגל, אין לראות בכך חוסר צניעות, כל עוד הוא מכוסה בכיסוי כל שהוא, ואפילו גרב שקופה. ומכאן ללגלוג שבפי רבים על "תקנון לעובי הגרב" המדובר בנושא רציני, מה מוגדר כגרביים שקופות שיש עליהן שם של כיסוי כל שהוא. ולא בבדיחה. רק מי שלא רואה את ההלכה כקודקס מחייב שיש לו גבולות, יראה בדיון זה או אחר בדיחה.

כעין בנוגע להיתר גילוי החלק התחתון של הרגל. ראה במאמרו של הרב אלישיב ('איזהו המקום הנקרא שוק', צהר ח' תשס') המציין את העובדה שגילוי חלקה התחתון של הרגל הוא דבר חדש, אלא "אחר שנהגו כך אין איסור בדבר", ומציין לדרישה יו"ד קפד' (בענין לא ילבש, שהוא לפי המקום והזמן).

ראה עוד את דברי רבי אברהם פלאג'י ('וימהר אברהם', מערכת ש' אות תקכח'): "לכאורה בעיירות שדרכן שהשערות מבחוץ וכל אפייא שוין לא יתגרה היצה"ר דכיון דדש דש, כמו רגל באשה במקום שהולכות בגלוי והורגלו בכך דלא חיישינן".

חושבני שדי במקורות אלו כדי לראות, שהלכות צניעות המתגבשות בהלכה הקלאסית, לא באות מתוך התאבנות וחוסר היכרות עם המקורות ועם השטח. אלא להיפך, מתוך אחריות למערכת ההלכתית המחייבת, וליישום שיהיה הגיוני וריאלי בתנאי חיינו.

למשל: פוסקים רבים מאד קובעים שגילוי ראש באשה הוא איסור, אבל בשביל להתיר זאת לא מספיקה פרשנות תלמודית, יש צורך באיזה פוסק אחר להסתמך עליו. ההלכה היא מערכת משפטית, והיא בנויה על היררכיה. לא יתכן שכל אחד יציע פירוש ויצא עמו כפסק הלכה. בין אם פירושו נאה והגיוני ובין אם לאו. יש צורך להתמודד עם הפסיקה הקיימת, וישנן דרכים רבות ושונות לבסס גם פסק מחודש או מיקל (גם שופט חדשן ומקורי, חייב להתבסס על 'תקדימים משפטיים'). בפרט מגוחכת הערתו החובבנית של תומר פרסיקו בבלוג 'מינים': "הן שנרב והן אריאל מנסים למצוא "שיטה" אחת אצל חכמינו, ולא חושבים, נדמה לי, על האפשרות הבאה: חלק מחז"ל פסקו שיש, חלק חשבו שאין. ההלכה לא היתה אחידה אז". בעוד אף אחד לא העלה על דעתו שלא היו מחלוקות בימי חז"ל, ההלכה אינה נוצרת אחידה, בכל דור ישנן דעות רבות ושונות, ופוסקי ההלכה יוצרים סינתזה אחידה. במדה ויש דעות שונות בחז"ל מתעורר הצורך ליצור סינתזה הלכתית, ולכן יש לברר כל מקור ומקור. הויכוח הוא מה התמונה העולה ממכלול המקורות ואיזו הכרעה מתחייבת ממנה.

ולגבי די תשובה פון ר"י משאש איבער כיסוי ראש אשה נשואה, ברענגט ער צו:

הרב עובדיה הדאיה (ישכיל עבדי ה' או"ח נה' ג') טוען באמת שדין 'דת יהודית' השתנה לפי הזמן, "בזה"ז הן בעון פשתה המספחת בכ"מ שרוב הנשים יוצאות לשוק וראשם פרוע וזרועותיהם מגולות, ואם לא תחלק בין הזמנים לא הנחת בת ישראל תחת בעלה. וכולן צריכות להתגרש בלי כתובה".

בלשונו הוא מכווין לדברי הגמרא "הניקה בשוק... ר"מ אומר תצא... אמר לו רבי יוחנן בן נורי א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה" (גיטין פט.). מכאן משתמע שכל דבר שרבות עושות אותו, אינו יכול להיות בגדר עוברת על 'דת יהודית'.

ער שרייבט אז דאס שניידט בעצם ביידע וועגן לגבי די דיון אין דעם פון "לפני עיוור":

סבורני שלא יעלה על הדעת לשקול שאלות קיומיות של חברה ערכית ומחוייבת להלכה, בפורמט של 'לפני עיור', שעולה על הפרק במקרים שאדם פותח חנות לממכר חזיר לגויים, ומה עליו לעשות אם יהודי מומר נכנס לחנותו. אך האם יעלה על הדעת שבעיר יהודית של שומרי מצוות יווצר מצב יזום בו יעברו כולם תדיר על איסור מסויים. ומארגן התופעה יצטרך להזדקק לגדרי 'לפני עיוור' שבאנציקלופדיה תלמודית?

זו לא רק 'רוח ההלכה', או מליצה של 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'. אלא מהותה של קבלת ההלכה כקודקס מחייב, מציאת אי אלו פרצות בדין 'לפני עיור', לא רלבנטית כלל לשאלה האם החברה מעוניינת ומקבלת על עצמה את שמירת ההלכה. במדה והתשובה היא 'כן', אין מה להעלות לדיון מציאות בה הציבור נכשל באופן תמידי באיסור. זו לא 'מטא הלכה', אלא ההלכה בעצמה.

ומכאן שאין מקום כלל לשאלה "אם כפי שעולה מדבריהם של פוסקים ידועים יש קורפוס מסודר של הלכות צניעות, מדוע אינן מפורטות בשום מקום" (עמ' 39). וכן להערה: ההפניה למה שנכתב אגב בהלכות אחרות, מוזרה שכן מדוע לא השמיט השולחן ערוך את הלכות בשר בחלב?

קורפוס זה קיים בכל מקרה לגבי איסורו של הגבר להסתכל. (אפילו אם אין איסור זה 'כאכילת חזיר'). ואין לתמוה מפני מה לא ייחדו לו מחלקה בפני עצמה, מלבד אזכורו בהלכות איסורי ביאה. מכיון שהאריכות והפירוט אינן אלא עיסוק בפריטי לבוש בני דורינו. ביסודו של דבר ההלכה תופסת שורה אחת בלבד, בגמרא ברמב"ם ובשלחן ערוך: טפח מגולה ממקום שדרך לכסותו.

ולגבי די חילוק איך האב געוואלט מאכן לגבי די שאלה פון @נעקסט לעוועל, שרייבט הרב ענבל:

לגבי השאלה האם מותר ללכת בצורה לא צנועה בין גויים? לדעתי כפי שבחברה היהודית יש לראות הפיכת איסור לנורמה כשלילית, כך גם בחברה גויית. מבחינת האשה היהודית התבוננות במחשופה הוא איסור, וחיים בצורה שמייצרת 'איסור' סותרים את קבלת ערכי ההלכה. גם אם אין אנחנו מגדירים בכלל 'איסורים' לגויים.

ולגבי די עראטישע שער בלעטער פון עלטערע ספרים, הנזכר בריש האשכול, שרייבט ער:

על כריכת הספר 'עולם חדש' מצויירות שתי נשים חשופות שדיים, אוחזות בגבר משני צדיו, כשמעל הטקסט הלעגני: "אשה אחת אצל כל ירך כך ראוי לנהוג על הדרך". תמונות כאלו לא נחשבו לכיעור, ומוצאים אנו דוגמתן בספרות הקודש באותם ימים. כך למשל בצאינה וראינה דפוס זולקווא, פרשת נח, מצוייר המבול כאשר נשים וגברים עירומים נמלטים מפניו. ועוד כיו"ב (בשער כסף משנה מהדורה ראשונה שנדפס בונציא ע"י הרמ"ע מפאנו מצויירת אשה עירומה ע"י הכיתוב 'ויתאו המלך יפייך', לפי יומא נד. זו היא גם צורת 'כמער איש בלויות' שהיתה חקוקה במקדש). היעב"ץ מתאר בספרו 'התאבקות' את ארמונו של וואלף איבשיץ: "הלכתי לראות בעיני את המגדל... והיו שם פסילי מינקת וילדה. ובתקרת חדר הגדול בבית ראיתי מצוייר... זכרים ונקבות חלוצי שדיים, נחבקים ונאבקים זע"ז עושים מחול בכל עיגוב ועגבות כדרך החושקים, הכל בציור יפה. ובחדר הקטן שבתוך חדר הגדול שם ראיתי מצוייר בשמי קורה בחור חובק ילדה יפה מאד" (התאבקות עמ' לו').

דאס גייט אין איינקלאנג מיט די בן איש חי הנ"ל, און ווי אזוי אפילו דאס גייט זיך ווענדן בההסכמה וקאנטעקסט. און דאס קען זיין א היתר להסתכל אין די בילדער פון, למשל, נעשאנעל דזשיאגרעפיק, ווען זיי ברענגען צו בילדער פון פרויען פון פּרימיטיווע שבטים וואס גייען חשופי שדיים. הגם שאפשר לחלק אז ביי אונז, וואו מ׳קוקט דערויף, איז דאך נישט די דרך פאר פרויען צו גיין אזוי, און דאס איז וואס איז קובע. אבער מ׳זעהט אז ס׳דאך בעצם יא מותר להסתכל ביי די שער בלעטער, אע״פ שאין הדרך בינינו לנשים לילך כן. אבער מ׳קען זאגן אז דאס איז וויבאלד ס׳נאר א געמאלענע בילד, משא״כ ביי די סארט עכטע פאטאגראפס, ועיין לעיל הרב דר. מלך שפירא. הגם אז ביי דעם קען אויך אָנגיין די סברא להתיר, זייענדיג אז די קאנטעקסט ביי דעם איז לגמרי נישט עראטיש. ואולי אז כהיום זענען די סארט בילדער עראטיש בדרך כלל, איז על הכלל כולו יצא בכל אופן לאסור.

לגבי זעהן פרויען טאנצן און די משנה/גמרא בסוף תענית, איז דאס וואס דער שו״ת אור יצחק (ח״ב סימן י), לגבי וואו ער אסר׳ט פאר א מאן א פאטאגרעפער צו פאטאגראפירן די פרויען וואס טאנצן:

וזכרוני שישבתי לפני זמן רב בחתונה עם הרב שמעון שוואב ז״ל, ולא היה שם מחיצה, וכשהתחילו לרקוד יצא מן האולם ואני אחריו. ואשאלהו הלא בסוף מסכת תענית (דף כו:) כתוב שבנות ישראל היו יוצאות במחול ביום הכפורים ובט״ו באב, והיו אומרות בחור שא נא עיניך וכו׳. ולא הניחני בלעי רוקי, ומיד אמר: איזה דמיון זה, שמה לא רקדו כמו שרוקדים היום, אלא שהלכו במחול וסיבובים, ובזה לא היה חוסר צניעות ח״ו, אלו היו דבריו ז״ל.

ועיין בשבת (דף נד.): ולא יקשור גמלים מ״ט וכו׳ דאזיל לחינגא. ופירש רש״י שם (ד״ה לחינגא), וז״ל: על שם שסובבין את השוק מחולות מחולות, עכ״ל. וזה פירוש מחולות בכל מקום, וזה ודאי הפירוש במסכת תענית שם.

און אויף דעם שרייבט הרב דר. מלך שפירא:

it is very interesting to see how haredi and hardal authors deal with Ta’anit 4:8, which describes how young women in search of husbands would dance in front of the young men. Many assume that this didn’t raise any tzeniut problems, because in the days of the Second Temple the young men were at a much higher level than today. They could be trusted not to set their eyes on beauty but on spiritual traits, which were somehow best conveyed through the women’s dancing…

According to R. Shimon Schwab, in ancient days the women danced in circles, which was more modest than what occurs today. It was therefore permitted for the men to gaze upon them. See R. Yitzhak Abadi, Or Yitzhak, vol. 2, p. 251. You can be sure that today, no matter how modest the dancing, it would be regarded as a violation of tzeniut for the men to watch the women

די חרדי'שע תירוץ וואס ער דערמאנט, הגם מ'קען דאס מחזק זיין פון דעם וואס די שיינע בנות האבן געזאגט "תנו עיניכם ליופי שאין האשה אלא ליופי", איז אבער אביסל שווער פון דאס וואס דער רמב"ם איז דארט מפרש בפי' המשנה:

והנשים הנאות והיפות שבהם, היו אומרות בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, שאין אשה אלא ליופי. והמיוחסות, כשלא היו נושאות חן בעיני רואיהן, היו אומרות אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה, שאין אשה אלא לבנים.

עכ"פ די עיקר מעיקרא אויף וואס מ'האט געקוקט איז געווען דאס שיינקייט, און אלס א "בּעקאָפּ" די יחוס.

דער אור יצחק דארט פריער בסימן ט דינגט זיך מיט׳ן אגרות משה (אבה״ע ח״ד סימן סב) וואס איז מתיר פאר א פרוי צו גיין צו א ים וואו עס זענען דא מענער לייפגאַרדס. ער טענה׳ט אז עס קומט אויס לפי תשובתו אז א פרוי מעג זיך דרייען בביתה ווען זי איז נישט מלובש בצניעות/מכוסה במקומות שדרכן להיות מכוסין, ווען עס קומען ארבעטערס ביי איר אינדערהיים ע״ש. אין סימן יא אסר׳ט ער א מיידל שהגיעה לגיל נישואין ורוצה לדבר בסתם עם בחורים, אפילו אם תיזהר מנגיעה ותדבר רק עם בחורים שסומכת עליהם שלא יבואו לכלל איסור ע״ש.

און אז מ׳רעדט שוין פון תענית, וואס דארט האבן זיי געזאגט תנו עיניכם ליופי שאין האשה אלא ליופי, איז אינטרעסאנט צוצוברענגען דאס וואס דער רמב״ם שרייבט בפירוש המשניות אויפ׳ן לעצטע משנה בגיטין (פ״ט מ״י) אויף דעם וואס ר״ע זאגט דארט אפילו מצא אחרת נאה הימנה:

ומה שאמר ר״ע אינה הלכה, שאם מצא נאה ממנה ישאנה ולא יגרש את זאת, והיא לא עברה עבירה כלל והיא מוסכמת למידותיו.

(ועיין בע״ז כ. במעשה דר״ע עם אשתו של טורנוסרופוס הרשע, ובמש״כ בפירוש המיוחס לרש״י על זה בנדרים נ:)

*

ולגבי וואס מ'האט געשריבן לילך בחוף הים וכדומה, ברענגט דער שו"ת בני בנים (ח"ד סימן ט) צו אינעם קאנטעקסט פון וואס איז "שוק" בלשון חז"ל, און אז עס איז מותר לבנות ישראל לילך בגילוי הרגל עד הארכובה:

לפי מה שנראה בדעת ספר האשכול, מאחר שישעיהו קרא לשוק ערוה, לכן מדברי קבלה יש בה משום ולא יראה בך ערות דבר ואפילו אם כל הנשים מגלות את שוקיהן. וכיוצא בזה ביחזקאל פרק ט״ז קרא לשדיים עריה, שדיך נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה עכ׳׳ל, ולכן אסור לקרוא את השמע כנגדן אפילו אם מנהג כל הנשים לגלות דדיהן כמו באיים שפעם הלכו שם חשופות חזה.

ובענין הסתכלות ודיבור עם הנשים איז מן הראוי לציין צו וואס ער שרייבט בח"ג סוף סימן כו:

כי הנה רב האי גאון התיר קריאת שמע ברואה טפח מגולה אם אינו שם לב, ורבו החולקים וכנ״ל. ואולם בעיקר יסודו שאדם יכול להביט בנשים אם מכיר בעצמו שאינו מהרהר גם דעת הסמ״ק מצוה ל׳ היא כן שכתב שאינו אסור להסתכל בנשים רק שנהנה בהסתכלות אבל אי דמיין עליה ככשורי וכו׳ שרי עכ״ל. וכן דעת הריטב״א בסוף מסכת קדושין, הכל לפי מה שאדם מכיר בעצמו אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו עושה, ואפילו להסתכל בבגדי צבעונין של אשה אסור כדאיתא במס׳ ע״ז ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל מותר לו להסתכל לדבר עם הערוה לשאול בשלום אשת איש והיינו הא דר׳ יוחנן דיתיב אשערי טבילה ולא חייש איצר הרע וכו׳ ורב אדא בר אהבה שאמר בכתובות דנקיט כלה אכתפיה ורקיד בה ולא חייש להרהורא מטעמא דאמרו וכו׳ עכ״ל. וכולם שלא כספר החינוך מצוה קפ״ח שכתב שלפי הדומה אין אדם רשאי לסור מכל מה שהזהירו חז״ל אפילו אינו מהרהר ושאין ראיה מחכמי התלמוד שהקילו כי היו צדיקים מפורסמים וגם לא עשו אלא לצורך מצוה עיי״ש. ומה שכתב הריטב״א שאפילו להסתכל בבגדי צבעונין אסור עכ״ל אינו רוצה לומר שרק מי שרוצה לעשות הרחקה לא יסתכל, כי לדבריו אדרבה רק מי שיודע שאין יצרו מתגבר עליו מותר לו להסתכל ולשאר אנשים אסור, אלא הבי קאמר שראוי לאדם לעשות הרחקה ליצרו כדרך שאסרו חכמים לכל אדם להסתכל בבגדי צבעונין.

וסיים בריטב״א שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו ולא כל ת״ח בוטחין ביצרן וכו׳ עכ״ל. ומכאן לספר ים של שלמה במסכת קדושין פרק ד׳ אות כ״ה שהעתיק דברי הריטב״א, ובהקדמה שם כתב הכל לפי מה שעיניו רואות וגם שמושל ביצרו ויכול להתגבר עליו מותר לו לדבר ולהסתכל בערוה ולשאול בשלומה, ועל זה סומכים כל העולם שמשתמשים ומדברים ומסתכלים בהנשים וכו׳ ואם רואה שיצרו מתגבר עליו יעשה הרחקה לעצמו שלא ידבר כלל עם אשת איש ואפילו בבגדים צבעונים אסור להסתכל עכ״ל. וקשה טובא נהי שהריטב״א אינו סובר כספר החינוך שאינו רשאי להקל אלא רק שאין ראוי לו להקל אם אינו חסיד גדול, מכל מקום היאך כתב המהרש״ל שעל זה סומכים כל העולם, אטו כולי עלמא חסידים ומושלים ביצרם? אלא כוונת המהרש׳׳ל היא שאין ליחיד להקל לעצמו באיסור הסתכלות וכו׳ יותר מאחרים, אם לא שהוא חסיד גדול, אבל בדבר שנתפשט שפיר יכולים העולם לסמוך שאינם נכשלים, ורק אז יש ליחיד שיודע שיצרו מתגבר עליו לעשות הרחקה לעצמו. וכן הם דברי הלבוש בסוף המנהגים בסוף אורח חיים בענין שהשמחה במעונו, דעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין אנשים ואין כאן הירהורי עברה כ״כ דדמין עלן כקאקי חיוורא מפני רוב הרגלן בינינו וכיון דדשו דשו עכ״ל, והוא כדברי הראשונים וכדעת הערוך השלחן בפריעת ראש שכיון שרגילים בה אינם טרודים. וכיון שאינם טרודים אין האשה מכשילה אחרים באותם מקומות ואינה עושה כלום, ורק לעולם אסור לה לצאת בגילוי רוב הראש שזה הוי דאורייתא או מתקנת חכמים [ואין האיסור בזה משום צניעות דוקא, ועיין בסימן כה לעיל] ואינו משתנה.

ואפשר להביא קצת סמך לכל זה מתוד"ה הכל בקידושין פב. (דער מאיר נתיב דארט צייכענט טאקע צו אויף דעם תוס' לכתובות יז:).