תשובה בענין שריפת הלולבים בערב פסח

[יאיר]

ילמדנו רבינו, בשעה שהלכתי היום באשמורת הבוקר לשרוף חמצי פגשתי בכמה אנשים, גדולים וקטנים, זקנים ונערים, ובידיהם היו שק הנקרא שאפינג בעג, ומתוך חור השק גבה ונתנשא לולב ירוק, וזרקו כל הבעג אל תוך שריפת החמץ, כאשר החברים והשומרים והמשטרה עומדים על צידיהם. והנה בטח שהיו בתוך השק גם חמץ כמו לחם וי' פתיתי חמץ שקונים במכולת, אך עלתה בידי השאלה אם יוצאים שריפת חמץ גם אם שורפים אך ורק את הלולב. ומתחילה חשבתי דאולי שורפים הלולב רק כדי שיהיו שאלות לתינוקות, אך כאשר ראיתי ששום אחד מהתינוקות שזרקו את הלולבים לא שאלו שאלה, ואדרבה, היה להם לשמחה גדולה. ומתוך כך חשבתי שמא היא כדי להרבות בשמחה בזמן חירותינו. והנה היה שם זקן אחד והיה מלגלג על מנהג שריפת הלולבים, ואמר שלא התחיל המנהג אלא כשאנשים היו עצלים אחר יום טוב סוכות, והיו להם לטורח לסדר הד' מינים אחר סוכות כאשר עוד הצטרכו לפרק הסוכה. על כן אמרו לנשותיהם שיניחו הלולב לשרוף ערב פסח, והאתרוג לאכול חמשה עשר בשבט, וחסיד אחד הידוע אף השאיר סוכותו על עמדו עד חנוכה ואמר לאשתו שמתחסד בזה עם קונו. וכאשר שמעו דברי אותו זקן מיד כעסו עליו כל העדה וראשי הקהילה והאב"ד, וכמעט שדנוהו לשריפה כלולב. על כן ביקשנו לדעת עומק ענין שריפת הלולב, כדי שלא יהיו מונים אותנו מבית ומבחוץ, יורנו המורה ושכמ"ה.
נכבדי קהילת יאשטפלוק

את חג המצות, יחוגו בדיצות, כבוד ראשי קהילת יאשטפלוק, כל אחד בשמו הטוב יבורך,
שאלה גדולה שאלתם, ולא יפה עשה אותו זקן, שלגלג על מנהג עתיק בישראל, וכמעט שדינו כזקן ממרא על שפער פיו נגד מנהג ותיקין. על כן עצתי שתדנוהו בדינוי עד שיחזור בו בנזיפה ויאמר בפני כל העם ועדה חטאתי עויתי פשעתי שזלזלתי במנהגיהן של ישראל אשר יש לו עיקר ושורש מדינא, כמו שאבאר להלן בעזר צורי וקוני.
מתחילה בינותי בספרים ומצאתי מקור למנהג זה בספר נטעי גבריאל, שכתב במפורש וז"ל נוהגים לשרוף הלולבים בער"פ עכ"ל. הרי מצאנו מפורש יוצא מקור יפה למנהג זה, איבעית אימא קרא.
ואיבעית אימא סברא, הנה ענין שריפת הלולב יש לו כמה פנים על דרך פרד"ס, ולא אוכל לפרש יותר מזה כי הם מהדברים שהצניעות יפה להם, פן יאמרו אומות העולם ראו על דרך זה כל מצותיהם ומנהגיהם בנויים, והם לא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו.
אך ממה שעלה על לבי, והוא ששאלתי גדולי הבקיאים בדבר במדינתנו, ואמרו לי שנוהגים להטביל כל לולב בדבק, והלא ידוע שדבק הוא חמץ גמור בבל יראה ובבל ימצא. וידעתי שבמדינה רחוקה מאוד באזיה רצה המלך לנסות אם נכון הדבר, ונטל דבק והניח בתוך עיסתו, ומיד קפץ העיסה ונעשה חמץ גמור באיזה דקות, ותפח ונתגדל עד שיראים היו שמא יתפשט בכל המדינה ויהיה סכנה גדולה. וקרא לחכם והתפלל ומיד שב העיסה לאיתנו. על כל פנים נתברר כי ענין הדבק הוא חמץ גמור ככל שאור וכל דבש, ודינו בשריפה.
אך בשביל זה היה ראוי רק לשרוף החלק התחתון של הלולב, וגם לא היו צריכים לשרוף את הנילון שמניחים בו הלולב, ובפרט שיש בו לפעמים פסוקים, ומכל מקום ישראל קדושים נהגו לשרוף את הלולב כמות שהיא וגם את הנילון משום חומרא דפסח, שלא ישאר שום זכר מהדבק הנחמץ, כמו שצונו האל האומר לדבק טוב.
והנה יש בזה עוד משום רמז, דידוע דצבע הלולב היא ירוק, וירוק הרי היא דומה לכרתי, ובלילה כרתי דומה לתכלת, כמו שאמרו רבותינו עד שיכיר בין כרתי לתכלת, ותכלת דומה לים, וים דומה לחמץ, כמו שאמרו רז"ל מפרר וזורה לים. והנה ידוע דבפסח יצאו מאפילה לאור גדול, וזרחה החמה שבעתיים כאור הבוקר, כמו שאיתא בכתבי האריז"ל על קטע ההגדה והיו מספרים כל אותו הלילה, שהיה להם הלילה לאור והחושך לנוגה. וזהו טעם אור לארבעה עשר בודקין את החמץ, כידוע. על כן בזה ששורפין את הלולב מראים שאין מכירים החילוק בין לולב לחמץ, שבזה מראים שהוא לילה, לעשות זכר לעבדים היינו, ובליל פסח יראה את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים ממש מאפילה לאור גדול ומשעבוד לגאולה. והוא אמת לאמיתו לדעתי.
והנה על פי דרוש פשוט דצריכין לשרוף הלולב, כי באמת הלא הקשו איך מועיל ביטול החמץ, ומה ענין זה שיכול לומר כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי ליהוי כעפרא דארעא, ויצא מדאורייתא אף על פי שיש לו גלוסקא יפה שקורין שבעה רבדים בביתו. אך בזה שלוקח את הלולב שלו, שהוא חפץ של מצוה חביב מאוד וצמוד ללבבו, וזורקו לשריפה בשמחה גדולה לקיים מצות הבורא, מראה בזה שמוכן לוותר על כל הונו ועל כל חפציו אך ורק כדי לעשות רצונו יתברך, ומעתה פשוט דאפילו לולב שאין טעמו אלא על פי דרוש מ"מ מחמיר לשורפו, כל שכן וכל שכן איסור חמץ שהוא ביהרג ואל יעבור כמו שפסקו כל גאוני וצדיקי דורנו שליט"א שמוכן לבטלה כאין וכאפס.
עוד יש בזה טעם גמור על פי סוד, ואפרש בקצרה כדי שלא יבינו כי אם יחידי סגולה כמוני. דהנה ידוע מכתבי אריז"ל דשר של חמץ הוא זילכ"א הטמא הידוע, ושר של שאור הוא מגל"א הארור ימ"ש, וזהו סוד שאומרים מגל מגל אצל העומר לבטל הקליפה שנתרגז על ידי שריפת השאור והחמץ, והמשכיל יבין. והנה כאשר תדקדק תמצא דבר נפלא, כי זילכ"א בגימטריא לול"ב, ומגל"א בגימטריא בע"ג, חושבנא דדין כחושבנא דדין. וזהו הטעם ששורפין הלולב עם הבעג. ועכשיו תבין מה שאמרו רבותינו כי הלולב היא גירא בעינא דשטנא, ועל פי פשטות הטעם היא כי החוד של הלולב לפעמים יוכל להזיק את העינים, לכן היא גירא בעינא, ושטנא נקטיה אגב גררא. אלא דכמובן היא דחוק ועל פי הנ"ל הכל עולה הדק היטב היטב הדק כפתור ופרח משובצים זה בזה.
ומלבד כל אלו הטעמים, שכל אחד די והותר, הנה יש בזה טעם על פי חסידות וקנאות, והוא דבאמת הרי ידוע דלולבי דרי יש בהם פקפוקים רבים מאוד, שנגדלו בארץ ישראל ממשלת הכופרים. אך מה נעשה ואין ברירה והרי הם הלולבים המהודרים ביותר, אבל מכל מקום חששנו למען הניצוץ של טומאה והמרדה באומות שיש בו, ועל כן שורפים אותו בערב פסח, מאחר שממילא עושים שריפה. ולכן גזרו כל הלולבים אטו לולבי דרי ושורפים כל לולב ולולב, בין דרי בין מספניא בין מקליפרניא, תמחה את זכר הציוני מתחת השמים לא תשכח. ונפקא מינא לדינא בין הני טעמים, דאותם אנשים הנקראים נטורי קרתא שמחמירים לשרוף דגל הציוני ביום הפורים, ישתדלו גם לשרוף אז את הלולב, ויצאו גם הטעמים הנ"ל כי הוא כבר ל' יום קודם החג, וירא שמים יוצא ידי שניהם.
אתה הראת לדעת גודל ענין וחיוב שריפת הלולב ערב פסח, ומעתה יהיה בידך להשיב לכל המלגלגים והמלעיזים על דברי חכמים כמו שאמרו ז"ל ודע מה שתשיב לאפיקורס. ובזה יהיה שביתת קולמוסי, כי עוד מעט ויגיע ליל התקדש חג, קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה, לא חושך ולא אור. ובזכות שמירת מנהגם של ישראל נזכה להיזהר ממשהו חמץ ודבק ולולב.